<h1>ראב"ן סימן רע"א</h1>
<h2>דף קה.</h2>
ואם אכל גבינה ובעי למיכל בשר לאלתר יקנח הפה בפת, דא"ר זירא אין קינוח הפה אלא בפת וא"צ שהיה בינתים, וצריך ליטול ידיו מדאמרינן במים אמצעיים בין תבשיל לגבינה חובה, ואע"ג דרב יצחק אכל ביום בלא נטילה, שני רב יצחק דרב גובריה והוי זהיר, אבל (לעולם הוי זהיר) [אנן לא זהירי] עבדינן לחומרא. ואם אכל בשר לא יאכל גבינה עד לזמן סעודה אחרת, כי הבשר שבין השיניים הוי בשר ואינו יוצא ע"י קינוח הפה עד שמתעכל ולא מצינו מיקל ממר עוקבא דהוה אכיל גבינה לסעודה אחריתי וכוותיה עבדינן.
<h2>דף קה:</h2>
ואם אכל תבשיל של בשר בלא בשר מקנח הפה בפת וגם ידיו אפילו ביום להעביר שומן תבשיל מעליהם דאמר רב בין תבשיל לגבינה חובה, והוא שלא אכל מן הבשר ואין לו בשר בין השיניים כי אין איסור בדבר אלא שמא יצא הבשר שבין השיניים ויבלענו עם הגבינה. פירוש אמאי מברכין על נטילת ידים, כלי היה במקדש נטלא שמא וממנה נוטלין ידים ממי כיור ומחזקת רביעית הלוג דאמרינן אתקין רב יעקב מנהר פקיד נטלא בת רביעתא, וכן פירש מר רב היי גאון.
<h2>דף קו:</h2>
נטילת ידים עד פרק ראשון של אצבעותיו, ומיהו אם נטל יותר טפי עדיף. אמר רב נוטל אדם ידיו שחרית ואם רוצה ומתנה עליהן כל היום בין לאכילה בין לתפילה, וכי מסיך רגליו או מטיל מים מקנח ידיו בצרור או בעפר ודיו, ודבר זה צריך לעוברי דרכים שאין מוצאין מים כל שעה. וכלי שאין בו רביעית מים מתחילה אין נוטלין ממנו לידים, ואם היה בו רביעית מתחילה נוטלין ממנו אפילו ב'. ואוכל מחמת אחר המאכילו, צריך נ"י, (והאוכל) [והמאכיל] א"צ נ"י.
<h2>דף קז:</h2>
פירש משום שבתא, שבתא רוח רעה, בזמן שהאשה באה מן הנהר או מבית הכסא או טווה ולא רחצה ידיה ונתנה פת לבנה או חלב והניק בלא נ"י יש רוח רעה שבתא שמה ומזקת לנערים ומעוותת ומפרקת הצוואר ושמו של חולי זה קורין לו בלשון לעז שטרניי דוסי ואין לו רפואה אלא דמכות אש, וכן פירש אסף היהודי בספר רפואות.
הבשר והגבינה אין עולין על שלחן אחד אפילו לאכול לשנים אלא ע"י שינוי [ק"ז:] שיקח מפה אחרת לפניו או דבר אחר דבעינן גם שינוי גם דיעות כדאמרינן בפ"ק דשבת [י"ג.].
<h2>דף קט.</h2>
הלב קורעו (לב) ומוציא את דמו לא קרעו אינו עובר עליו, מיעבר הוא דלא עבר הא איסורא איכא. ואמרי' בכריתות בפרק ד"ש [כ"ב.] דבלב עוף עסקינן שאין בו כזית דם, אבל בהמה שיש בלבה כזית דם מיעבר נמי עבר ולוקה, דאע"ג דאין לוקה על דם האיברים שלא פירש מתוכו אבל אמרינן התם דם שבלב מעלמא אתי והוי כמו שפירש מן האבר ולוקין עליו שבשעת מיתת הבהמה שורף את הדם משאר הגוף אליו, שורף כמו שורפה חיה [ע"ז כ"ט:], והא דאמר רבא [כריתות ד':] ה' לאוין בדם אחד לדם האיברים, כשפירש קאמר. הילכך לב העוף שנתבשל בלא קריעה אפילו דבוק בעוף בטל הדם שבלב, כי הלב אינו בולע כלל מן הדם שבו דשיע הוא, ואינו נעשה נבילה ליאסר הוא עצמו דשיע הוא מבחוץ ופנים ואינו בולע מן הדם שבחללו וגם אינו פולט הדם שנצמת בבשרו. אבל לב בהמה שנתבשל עם הדם שבבשרו ושבחללו, אין משערין את הלב עצמו באיסור אלא הדם שבחללו משערינן ומבטלין אותו ברוטב בבשר ובקיפה בס', ואפילו בלב עצמו, דאינו בולע מן הדם שבחללו ולא נעשית נבילה. ומה שנהגו לחתוך את ערלת הלב וגם את אוזניו, משום שיצא הדם שבבשר הלב דרך החתך כי אינו פולט דרך שעיעות לא מבפנים ולא מבחוץ, וכיון שחתכו ומלחו הרי הוא כשאר בשר שהרי יצא דמו, ומה שנהגו הראשונים שלא לבשלו, משום גדר.
<h2>דף קט:</h2>
מצאתי לענין כחל, ואנן במתיבתא כל עיקר אין אנו אוכלין כחל מבושל זולתי צלי אש. ויש שקורעין אותו שתי וערב ומייבשין אותו ואח"כ מבשלין אותו לבדו, וכן מנהג בכל בתי ישראל הקדושים.
<h2>דף קיא.</h2>
ועל הכבד שדרו ממתיבתא דהאידנא אין בקיאין בחליטה וספק איסורא לחומרא. ולא שרו למיכל כבדא שליקא אלא דטוו לה מעיקרא והדר שלקי לה אבל שלקי ליה מעיקרא אסור, וכן תורה ומנהג בכל ישראל.
<h2>דף קטו:</h2>
לא תבשל גדי בחלב אמו ג' פעמים אחד איסור אכילה ואחד איסור בישול ואחד איסור הנאה. שנוי בסיפרי דבי רב אחד לאיסור בשר בהמה בחלב ואחד לאיסור בשר חיה ואחד לאיסור בשר עוף, וגדרה זו נאה ודבר דבור על אופניו, ל"א דאגדתא נאמר ג' פעמים לא תבשל גדי אחד לאיסור בשר בחלב, ואחד לאיסור מינקת של חבירו עד כ"ד חודש [שנאמר לא תבשל גדי, כ"ד חדש] תשל"ב ימים הם, תשל"ב תבשל חדא מילתא הוא, ואחד על בישולי ביכורי פירות שאסור להמתינן באילן עד שיתבשלו כל פירות שבאותו אילן אלא כיון שתתבשל אחת מהן עושה לה סימן וכן לשנית וכן לשלישית עד שיתבשל מהן מלא כלי וא"צ להמתין עד שיתבשלו כל הפירות דאילן שנאמר לא תבשל גדי ואין גדי האמור כאן אלא פרי שנאמר וממגד גרש ירחים.
